פסק-דין בתיק ת"א 4084-07

התובעת עתרה לקבלת צו המצהיר שהיא דיירת מוגנת לפי הוראת סעיף 20(א) בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. לטענתה, במשך מספר שנים הייתה בת הזוג של מי שהיה דייר מוגן בדירה ונפטר, והיא התגוררה עימו במשך כל תקופה זו, ולפיכך הפכה אף היא לדיירת מוגנת בדירה.

הנתבע, בעליה של הדירה, ביקש את דחיית התביעה, בעיקר משני טעמים אלו: האחד, הקשר שהיה בין התובעת לבין המנוח היה פיקטיבי, ולכן אין לבסס עליו זכות של דיירות מוגנת. השני, אין די  שיתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 20 בחוק, אלא צריך שיתקיימו בתובעת התנאים הקבועים בסעיף 27 בחוק, כתנאי לכך שתהפוך לדיירת מוגנת הדירה. לטענת הנתבע, תנאים אלו לא התקיימו.

השאלות הטעונות הכרעה הן אפוא, שתיים: השאלה הראשונה, שאלה עובדתית, שעניינה בטיבו של הקשר שהיה בין המנוח לבין התובעת. אם יימצא שאמנם היו הם בני זוג במשך תקופה העולה על שישה חודשים, וכי התגוררו יחד במשך תקופה זו, כי אז נידרש ל שאלה השנייה, אם אמנם התקיימו התנאים המקימים לתובעת זכות של דיירות מוגנת בדירה.

א.         רקע דיוני, והערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין

2.         התביעה הוגשה ביום 25.3.2007, וכתב ההגנה הוגש ביום 7.5.2007. לאחר שניסיונות הצדדים להגיע לפתרון מוסכם לא צלחו, הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, וישיבת ההוכחות התקיימה ביום 15.12.2008. סיכומי טענות התובעת הוגשו ביום 29.1.2009, סיכום טענות הנתבע הוגש ביום 2.4.2009 ותשובת התובעת לסיכומי התובע הוגשה ביום 20.4.2009.

3.         תובענה זו, לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעו לפני כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל, שנפטר בחודש פברואר 2011, לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם, אך קודם למתן פסק הדין. בהתאם להנחייתה של נשיאת בית משפט זה, כבוד השופטת שולמית דותן, התיק הועבר אליי למתן פסק-דין.

תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט בן-עטר ז"ל תשמענה פעם נוספת (ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם ואח', פ"ד כד(1) 145 (1970), בעמ' 147; ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק ואח', פ"ד כז(1) 768 (1973) בעמ' 773; ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353 (1974), בעמ' 356; ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997) בעמ' 249).

ב.         העובדות הרלוונטיות, לרבות דיון במחלוקות העובדתיות

4.         הנתבע הוא בעליה של דירה ברחוב בן-יהודה 27 בירושלים. בחודש ינואר 1978 רכשו בני הזוג אליהו לפלר ז"ל ומרגיט לפלר ז"ל את זכויות הדיירות המוגנת בדירה (הסכם רכישת דמי המפתח נחתם ביום 5.1.1978 והסכם שכירות מוגנת נחתם ביום 26.1.1978), והיו לשוכרים מוגנים בדירה על-פי חוק הגנת הדייר. מרגיט נפטרה בשנת 1993 ואליהו נפטר בחודש ינואר 2007 (להלן - "המנוחה" ו"המנוח", לפי העניין).

5.         לטענת התובעת, היא והמנוח חיו יחד בדירה כבני-זוג לכל דבר מאז שנת 2000, ונישאו בשנת 2005. לתמיכה בעובדות אלו, הגישה התובעת תצהיר וכן הוגשו תצהירים של בתו של המנוח, של אנשים שעבדו עימו ושל שני מכרים. התובעת ובתו של המנוח נחקרו על-ידי בא-כוחו של הנתבע, ואילו שאר התצהירים הוגשו מבלי שהמצהירים נחקרו עליהם. מטעם הנתבע לא הובאה כל ראייה בעניין הקשר שבין התובעת לבין המנוח.

6.         עיקרי העובדות שעלו מהתצהירים מטעם התובעת ומן העדויות היו אלו: המנוח, יליד שנת 1916, היה יהודי שומר מצוות, שהקפיד על הליכה לבית הכנסת ואף היה לו מקום קבוע בבית הכנסת "ישורון". התובעת, ילידת 1949, היא נוצרייה אורתודוכסית, אזרחית הונגריה ודוברת הונגרית בלבד. השניים הכירו בהונגריה סמוך לשנת 2000 ובשנה זו החלו לגור יחד בדירה. התובעת הגיעה לארץ באשרת תייר, ומאז נסעה מספר פעמים להונגרייה, כדי לחדשה. היא אם לשני ילדים ויש לה ארבעה נכדים שגרים בהונגריה. המנוח והתובעת נישאו בסרביה בנישואים אזרחיים בשנת 2005, בעת שהמנוח היה כבן 89 והתובעת הייתה כבת 56. מקור פרנסתם של השניים היו כספים שהיו לתובעת ממכירת ביתה בהונגריה, כספי פנסיה גרמנית שקיבל המנוח וקצבת זקנה שקיבל מהביטוח הלאומי. לאחר פטירת המנוח, ממשיכה התובעת לגור בדירה, והיא מתפרנסת מכספי הפנסיה הגרמנית, מקצבת הביטוח הלאומי ומכספים שנותרו לה ממכירת ביתה בהונגריה.

התובעת, וכך גם בתו של המנוח ושאר העדים שמטעמם ניתנו תצהירים, העידו על כך שהמנוח והתובעת חיו כבני זוג לכל דבר. התובעת הקפידה על שמירת כשרות, ואף נהגה להצטרף אל המנוח בהליכתו אל בית הכנסת בשבתות ובחגים, הגם שגם הייתה בכנסייה בחגי הנוצרים. הם ניהלו בית משותף, חשבון בנק משותף, נסעו יחד לחו"ל, בילו יחד, ואת החגים חגגו עם בני משפתחו של המנוח. היחסים ביניהם היו קרובים והם נהגו לשתף האחד את השני בכל דבר. מכריהם העידו על זוגיות יפה, ועל כך שהתובעת והמנוח נהגו לארח בביתם מכרים ולהתארח אצל מכריהם.

העדויות שהובאו מטעם התובעת, גם שללו את ההשערה של הנתבע, שהתובעת הגיעה לארץ כדי לעבוד בביתו של המנוח ולסעוד אותו. על-פי העדויות, עד סמוך לפטירתו, היה המנוח בריא, וכלל לא נזקק לעזרה ולסיעוד. התובעת אמנם הייתה מי שביצעה את מלאכות הבית, אך עשתה זאת כבת-בית ולא כעובדת שבאה לסייע בביצוען. המנוח לא הותיר צוואה, ולא הוצא צו ירושה בעניין עזבונו.

7.         למרות העדויות שתיארו מערכת יחסים זוגית שגרתית, הנתבע עמד על טענתו, שאין מדובר בנישואים אמתיים, אלא בנישואי-דמה (פיקציה), שנועדו לאפשר את שמירת הדירה בידי משפחת המנוח, ובידי בתו היחידה.

בחינת העובדות והראיות שעל עיקריהן עמדנו, אמנם מביאה ל"הרמת גבה" לנוכח הזיווג של המנוח והתובעת, אשר לכאורה, אינו מתיישב עם המוסכמות המקובלות בחברה הדתית שאליה השתייך המנוח. חיים משותפים של יהודי שומר מצוות כבן 85, עם נוצרייה, שבעת ההיכרות ביניהם הייתה כבת 51, ונישואי המנוח בהיותו כבן 89 עם התובעת בעת שהייתה כבת 56, אכן אינם דבר שגרתי, בלשון המעטה. אולם השאלה אינה כיצד רואה זאת החברה, אלא אם השניים היו בני-זוג שגרו יחד.

8.         משהוכח שכך הם פני הדברים, ולא הובאה כל ראייה לסתור זאת, הרי שהעובדות שעל יסודן ייבחנו טענות הצדדים, הרלוונטיות לענייננו הן אלו: קודם לפטירת המנוח בשנת 2007, היו המנוח והתובעת בני-זוג מאז שנת 2000 והם נישאו בשנת 2005. במשך כל תקופת חייהם המשותפים הם גרו יחד בדירה.

ג.          טענות הצדדים בעניין מעמדה של התובעת לפי חוק הגנת הדייר

(1)        טענות הנתבע

9.         זיכרון הדברים מיום 5.1.1978, שמכוחו רכשו המנוח והמנוחה את זכות הדיירות המוגנת, קובע שההסכם נחתם בין בעל הדירה באותה עת לבין המנוח והמנוחה "שניהם ביחד וכל אחד מהם בנפרד". לפיכך לטענת הנתבע, כל אחד מבני הזוג המנוחים היה בעל זכות דיירות מוגנת מכוח עצמו, בנפרד מבן-זוגו ובאופן עצמאי. מכאן, לטענתו, כל אחד מהמנוחים היה דייר מוגן במחצית הדירה.